פוסט אישי על הפרעות אכילה ומה שבינהן.

כמו כל יום בחודש האחרון גם אתמול בערב נכנסתי להתעדכן בשלומה של לירז בבית האח הגדול. 
חשכו עיני כשנחשפתי לשיימינג המביש שהיא עברה על ידי אחד הדיירים.
הוא האשים אותה בהחבאת אוכל.
מול כולם. באמצע ארוחת צהריים.
אני שמה רגע בצד את העובדה שאני לא יודעת אם היא באמת החביאה אוכל או לא, הבנתי שעוד דיירים מחביאים אוכל אבל זאת לא הנקודה.
הנקודה היא שהסיטואציה הזאת החזירה אותי מיליון שנים אחורה.
לימים בהם אני הייתי מחביאה אוכל.
זה התחיל כמתבגרת והמשיך עד קצת אחרי הצבא.
זה היה התסמין שלי להפרעת האכילה.
מעולם לא הקאתי בכוונה, או עשיתי ימי צום ארוכים, מעולם לא אכלתי כמויות מטורפות של אוכל בבולמוס.
פשוט אכלתי בסתר.
הייתי אוכלת עוד ארוחה בזמן שאמא שלי ישנה צהריים, הייתי עוברת בדרך מהתיכון בסופר קונה לי משהו לאכול ומסיימת אותו עד שאני מגיעה הביתה.
גם בצבא הייתי קונה לעצמי שקית בורקסים ואוכלת את כולה לבד כשאף אחת לא רואה.
נהייתי מומחית.
וסבלתי. לא ידעתי בזמנו שלאכול בסתר זאת הפרעת אכילה שמסמנת על איזה שהיא מצוקה רגשית.
התביישתי. כל הזמן התביישתי.
לא הבנתי בכלל למה אני צריכה להחביא אוכל כשיש לי הכל בחיים.. משפחה טובה, הורים תומכים, מלא חברים וחברות וחיי חברה מפותחים, תנועת נוער, תחומי עניין... 
רק אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי תהליך שעזר לי להבין את הדבר הזה וללמוד להתמודד איתו. ולהבין שאני לא לבד בעולם.
ושיש עוד המון המון אנשים שמתמודדים עם זה כל יום, ממש כמוני.
כשהתחלתי להבין מה עובר עלי והתחלתי לדבר על זה בכנות וגילוי לב הרגשתי לאט לאט איך החושך שהיה לי בלב מתבהר, הצלחתי להסתכל על עצמי חיצונית ופנימית בעיניים אוהבות ובחרתי לחיות את החיים שלי אחרת.
לפעמים אומרים לי "תודי שהיית מעדיפה להיות רזה" או "זה לא בריא"..
וזאת התשובה הקבועה שלי - הייתי רזה, לא מאושרת, עצובה ומדוכאת.
מה שווים החיים האלה אם אני לא קמה בבוקר שמחה?
אם אני רזה אבל הנפש שלי פצועה?
מה זה שווה?

כבר 13 שנים שאני בוחרת לחיות חיים מלאים בעשיה, מאושרים וגדושים באהבה עצמית ואהבה לסביבה שלי. האושר שלי לא תלוי במשקל או במה אנשים אחרים חושבים עלי.
ואני מאושרת.
והנפש שלי חזקה ובריאה.
זאת הבחירה האישית שלי. 
אני חיה עם הבחירה הזאת כבר כל כך הרבה זמן שכמעט ושכחתי שפעם היה לי אחרת.
ופתאום לראות את זה על המסך הקפיץ אותי והזכיר לי.
והייתי חייבת לכתוב. חייבת!
מספיק שאישה אחת קראה והזדהתה, מספיק לי שאמא אחת שקוראת את זה תוכל לעזור לבת שלה ואני את שלי עשיתי.

אני לא ממש יודעת איך לסיים את הפוסט הזה.
אולי להזכיר לעצמי איפה הייתי ולאן אני לא רוצה לחזור יותר בחיים.

בתמונה - אישה אחת מאושרת, שמנה שלא מחביאה יותר אוכל.


Tali Saraf Hazan
Tali Saraf Hazan

מחבר



השאירי תגובה

התגובות יפורסמו לאחר אישור