היא אמרה לי שאני שמנה

תשמעו סיפור.
נכנסתי היום למעלית בבניין בו אני מתגוררת. בתוך המעלית אמא ושני ילדים קטנים.
מיד כשנכנסתי הילדה הכריזה בקול -"אמא, היא שמנה!".
האם החליפה צבעים ובמבט מתנצל אמרה לי: "ילדים.. אצלהם הכל שחור ולבן.."
עניתי לה: "הילדה צודקת, אני אכן שמנה. זה בסדר, היא רק אמרה מה שהיא רואה."
יצאנו מהמעלית, איחלתי להם שבוע טוב והמשכתי בדרכי.
נכון, אני שמנה. זאת עובדה קיימת. זה מה יש.
לא מרגישה צורך להתנצל על זה, אולי מחר בבוקר אתעורר רזה וחטובה, אבל בינתיים זאת אני.
מה שהטריד אותי היתה דווקא תגובתה של האם.
בחברה שלנו שמנה היא מילת גנאי, מילה גסה, קללה.
הצורך שלה להתנצל בפני ברור לי - בשביל רוב האנשים זאת אכן מילה מעליבה.
אבל למה? למה מילת תאור לגיטימית יכולה כל כך להעליב?
התשובה נעוצה בזה שבחברה בה אנחנו חיים זה לא בסדר להיות שונה, בטח ובטח שלהיות שמן.
ברגע שאדם נושא על גופו עודף משקל הוא נושא עמו גם הרבה דעות קדומות, רגשות אשם ומעט מדי אהבה עצמית.

אני מכירה כל כך הרבה נשים במידות שונות ומגוונות שמרגישות שמנות, שלא אוהבות את עצמן.
אז אני שמנה, ואני גם יפה, וגם חכמה, חברותית, יצירתית וגם אם מישהו חושב שזה לא בסדר אני גם ממש ממש אוהבת את עצמי.
כי בסופו של יום אני הולכת לישון עם עצמי וקמה עם עצמי בבוקר, ואם אני אבזבז את החיים שלי בלשנוא את הגוף שלי אני לא ארוויח את כל שאר הדברים הנהדרים שאני. וזה, הרבה יותר עצוב בעיני.

גם מחר אקום בבוקר ואסתכל בראי ואומר לעצמי- מהממת! אין עלי בעולם כולו!

אוהבת,
ושיהיה שבוע טוב!
טלי


Tali Saraf Hazan
Tali Saraf Hazan

מחבר



השאירי תגובה

התגובות יפורסמו לאחר אישור